שעות ה-24 של הייסורים של אדוננו ישוע המשיח

24 שעות התשוקה המרה של אדוננו ישוע המשיח מאת לואיזה פיקרטה, הבת הקטנה של הרצון האלוהי

† השעה החמישית
מ-9 עד 10 בלילה †

השעת הראשונה של צערו של ישו בגת שמנים

הכנה לפני כל שעה

הכנה לשלוש השעות בגת שמנים

ישו הצערוני שלי! משוך על ידי אהבתך, באתי כדי ללוות אותך בגן הזיתים. יודעתי שהקראת לי, אך שאלתי את עצמי: למה גלגולי האהבים הללו? היכול להיות שישו, רדוף בידי אויביו, נמצא במצב צער כזה שהוא חושק בחברותי? אני מתעופף על כנפי אהבה, אך אני מרגש כשנכנס לגן הזיתים בחשכה של הלילה. הפך לקר. העלים של העצים נעות רכות, כאילו שוספות בחלום, מכריזות על צער, עצב ומוות לאיש הצערים.

הכוכבים בגלם הרך מתרכזים לצפות בישוע, כאילו בעיני דמעות. כאשר הדמעות מובילות אותן לרחמים עמוקים, הן מגרימות לי על כפורי. אני רעד. חושך בחושך, אני מחפש את האדון עם הקריאה: "ישוע, איפה אתה? אתה משוך אליך ואין מאפשר לי לראות אותך? אתה קורא לי ומסתיר עצמך?" אך אין עכבר שומע לקולי, פחד בכל מקום, אימה ודומייה עמוקה. אני שמוע והאזן לנשיפה רעדה - אכן מצאתי את ישוע! אבל מה השינוי הנורא הזה! זה לא עוד ישוע, שעל פניו הירק עם יופי משתוקק בסעודת האוכריסטיה. עתה הוא סובל ממצוקה מוותית שמעוות את היופייה הטבעי של תכונותיו. אני מתרגש מהחשבה שאולי לא אשמיע עוד את קולו. אז אוחז ברגליים, נעשה חסר פחד, אחבק בו, מניח יד על מצחו כדי להחזיק אותו קומם, וקורא בקול רך, "ישוע, ישוע!" ואילו הוא, מוכה בקולי, צופה אלי ומדבר:

"נשמתי, אתה כאן? התחלתי לך, כי העצב שהכל עוזבים אותי לבדי השתק עלי עמוקות.

התחלתי לך להיות צופה בצררותי ולשתות איתי את הגביע שאבי שלי בשמים הכין לי. נשתו אותו יחד, אך זה לא יהיה גביע לשקוי אלא מרירות בלי תיאור. רגשתי הצורך בנפש אוהבת לשרוף לפחות כמה טיפות ממנו, אז קראתי אליך. לכן קבל אותו, חלק את צערי עם ואתן לי הבטחה שאינך תעזוב אותי לבדי בשעת הזניחה הזאת." אפוא, ישוע שלי, טבול בעצבות, נשתו יחד את גביע סבלותיך. לא אשיר ממצדך לעולם.

בזמן זה ישוע נכנס לאגוניה של המוות וסובל מעינויים כה נוראים שלא ראו עוד.

ישוע, אהבתי! תגיד לי, למה אתה כל כך עצוב, כל כך מאוס, לבדך בגן זה ולילה הזה? יודעתי שזה הליל האחרון בחייך הבשריים. רק כמה שעות, ואז תחל סבלותיך. חשבתי שאפגוש כאן את אימך, מרים מגדלה וכלל השליחים הנאמנים שלך. במקום זאת, מצאתי אותך לבדך באגוניה שנראית כמו מוות קרואלי ללא להרוג אותך.

טוב לי ביותר ואת כל! האם אתה לא נותן לי תשובה? אוי דבר אלי! ...אבל נראה שהקול שלך נכשל, כך גדולה צערתך; גם הראייה שלך, אחרת מלאת אור, היא כה עצוב. נראית לי שאתה מחפש נחמה ועזרה. פניך החיוור, שפתייך יבשות מאש האהבה, גופך רעד, לבך הפועם באלימות, שחוקר נשמות, נתן לך ביטוי שאפשר לחשוב שהרצית לעבור ממצב זה למצב אחר. הכל אומר לי שאתה מרגיש לבדך ומתגאה בחברתי.

עכשיו קרוב אליך, ישועי. אך לבי נכשל כשאני רואה אותך שכובץ על הקרקע. אוחז בידיים ואחבק אותך ללבי. רוצה לספור את כל עינויותיך, אחת אחרי השנייה, את כל הצרות שנגרמו לך, כדי להציע לך נחמה ורחמים בשם כל האנושות. ישועי! בעוד אני מחזיק אותך בידיים, סבלותיך גדלות.

אני מרגיש שזרם אש זורם בעורקיך. הדם רותח בהם, נראה כאילו הוא רוצה לפרוץ את העורקים ולהיזרק מהם. תגידי לי, יקירתי, מה קרה לך? איני רואה משואים, כוכבים, צלבני או צלב. אך כאשר אני שוקע ראשי על לביך, אני מרגיש את הכוכבים חודרים אליו ומשועות ללא רחמים שאין חלק מהאדם האלוהי שלך, פנים או בחוץ. אני רואה ידיכם מכופפות יותר מאשר הצלבנים יכלו לעשות. תגידי לי, יקירתי הטוב, מי מחזיק כוח גדול כך בתוכיך גם כן, שגורמת לך לסבול מוות פעמים רבות כמו שהוא מאפשר עינויים?

עכשיו נראה לי שהמשיח הקדוש שלי פתח את שפתיו ודיבר אלי בקול חלש ומות: "בת, האם תרצה לדעת מי מעניש אותי יותר מהמבצעים? ואיך העינויים שאינם גורמים לי כמעט כלום לעומת מה אני סובל עכשיו? זה הוא האהבה, האהבה הנצחית, שגורמת לי לסבול את הכאב כולו עד המוח, אשר המבצעים גורמים לגופי שלי לסבל חלקים קטנים. כן, זה אהובה השולטת עלי ובי. האהבה הופכת לי צלבן, האהבה הופכת למשועה, האהבה הופכת לכתר כוכבים. אהבתי היא הכל שלי, אהבתי היא סבלני הנצחי, בעוד מה שאנכי סובל בגופיותי הוא רק זמני. ילדה, נכנסי ללבי, אבדי באהובתי. רק בה תביני מה סבתי עבורך וכמה אהבתיך. בכך תלמדי לאהב אותי גם את וא לסבל רק מאהבה."

אדוני ישוע! מאחר שאתה מזמין אותי אל לבך כדי שתראה לי את אהבתך, באתי. אך מה רואה? פלאים של אהבה, אשר מכתירה אותך לא עם קוצים טבעיים אלא בקוצים אש; לא מענישה גופך הנאה בעזרות חבלות אלא בחבלי אש; לא דוקר את ידיך ורגליך במסמרים ברזל אלא במסמרי אש. הכל הוא אש. היא חדירה אל עצמות עצמך, משנה כל האדם שלך לאש וגרמת לך סבלים בלתי ניתנים לתיאור ואף יותר מרירים מאלו של פסיון. זה הכין בדם שלך אמבט אהבה לכל הנפשות הרוצות לטהר את עצמן מכל כתמים ולרכוש זכות להיות ילדי האהבה.

אהובת בלי גבולות! אנחנו מרגישים מעורפל בפני גדולתך. אנו מבינים שצריך היה לנו להיות כל אהבה כדי להיכנס לאהבתך ולהבינה. אך אין אני כך, ישועי. מאחר שאתה רוצה את חברתי, מבקש ממך למלא אותי לחלוטין באהבה, לכתר ראשי וכל מחשבתי בכתרת האהבה.

עשה גם, אהבת בלי גבולות, שיהיו כל דברים בי שלא יופיעו בחיים של אהבה. מבקשת ממך גם לנקוב את ידידי ורגלי במסמרי האהבה, כך שהכל בי יהיה אהבה ויתאמץ לאהובת; שאני, לבוש באהבה, מזון באהבה, יינוק עליך באהבה ושלא דברים בתוכי ובחוצאי יעזו להפריד אותי מאהבה.

הרהורים ומעשים

על ידי קדוש האב אנייבל די פרנצ'יה

בשעה זו, נטש אותו אביו האבודי, ישוע המשיח סבל אש אהבה כזו שיכולה להשמיד כל החטים והדמיוןיים, ולדלק באהובתו את כל הבריות, גם ממערכות ומערכות של עולמות, וכל הנשמות האבדות בגיהנום אם לא היו קבועים לנצח ברעותם. נכנסנו לישוע, ואחרי שנכנסנו לתוך כולם פנימי שלו, באיברים הקרובים ביותר שלו, בדפיקות הלב של אש, במצפון שדמה כאילו דלק, נלקחו את האהבה הזו ונלבוש אותה בתוכינו ומחוצה לנו באש שהדליקה ישוע. אז, יצא ממנו וישפך עצמנו ברצונו, נתגלה שם כל הבריות. נעביר לאחד מהם את אהבת ישוע, וניגע בלבבותיהם ובמצפון שלהם עם האהבה הזו ננסה להמיר אותם לחלוטין לאהבה. אז, עם התאוותיו, בדפיקות הלב שלו, במחשבותיו של ישוע, נעשה ישוע בכל לב הבריות. ואז נחזור אליו את כל הבריות שיש בלבן ישוע, ונשים אותם סביבו, אומרים לו: "הוי ישוע, מביאים לך את כל הבריות עם כמה ישועים בלבבותיהם כדי לתת לך נחת ונגיעה.

אין לנו דרך אחרת לתת לנחמת אהבתך אלא להביא בכל בריה אל לביך!" כך, נתן נחמה אמיתית לישוע, שכן הלהבות שדולקות בו כה שהן שהוא חוזר על עצמו: "אני בוער, ואין איש לקחת את אהב�תי. אנא, תנו לי נחה, קחו את אהבתי ותנו לי אהבה!"¹

לעשות כדמותו של ישו בכל דבר, עלינו לחזור אל תוך עצמנו ולהחיל את ההשקפות האלה על עצמנו: בכל מה שאנו עושים, אפשר לומר שיש זרם רצוף של אהבה בין פנינו לאלוהים? חיי הנפש שלנו הם זרם רצוף של אהבה שהנחלת אלוהים; אם אנחנו חושבים, יש זרם של אהבה; אם אנחנו עובדים, יש זרם של אהבה. המילה היא אהבה, הדופק הוא אהבה; כל מה שאנחנו מקבלים מגיע מאלוהים. אך האם כל פעולות אלה נעות אל אלוהים באהבה? היכול ישו למצוא בינו את השכר העדין של אהבתו הנעה אליו, כך שבעוד הוא מושך על ידי זה, יזרום לנו עם עוד יותר אהבת רבה?

אם לא הונח בכוונה לחבור יחד באהבה של ישו בכל מה שעשינו, ניכנס אל תוך עצמנו ונבקש ממנו סליחה על כך שהפרנו לו את השכר העדין של אהבתו כלפינו.

האם אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות עובדים בידי הידיים האלוהיות, כמו שגופו האנושי של ישו המשיח נותר בעבודתן? עלינו לקבל הכל מה שקורה בתוך עצמנו, שאיננו חטא, כאומנות אלוהית. אם לא נעשה זאת, אנחנו מנכים את הכבוד מהאב, גורמים לחיים האלוהיים לברוח, ואנחנו מאבדים קדושה. הכל מה שמגיע לתוך עצמנו—ההשראות, המוראות, החסדים—אין זה אלא אומנות של אהבה. והאם אנחנו מקבלים את הדברים כרצונו של אלוהים? האם ננותן לישו חופש לעבוד, או שבאופן אנושי ובלעדית, דוחקים את העבודה האלוהית, גורמים לו לקפוץ על זרועותיו? האם אנחנו מתאבדים בזרועותיו כמותו שאנחנו מתים כדי לקבל כל המכות שהאדון יגדר לידי קידושינו?

אהבתי ואור כל, תמלאני אהבתך בכל מקום ושרוף הכל שאינו שלך. ותהא אהובתי תמיד רצה אליך, לשרוף את הכל שיכול להכעיס את לבך.

¹ מה נהדר המחשבה: ישו מלא באהבה עד כדי כך שהפכה לאש אהבה בו, מכסה אותו ומאכלתו. הוא עכשיו הולך בחיפוש אחר נשמות שמשקות לו את האש הזאת שעושה לו כאב כזה הרבה על ידי ספיגת לוהטותיו. הן מרכיכו על ידי חלקן איתו גחלתי האהבה שלו. מה נכון שאם לב ישו הוא הסיריס שהבוער ללא שיעור! אך עצמו, סיריס זה, הוא אסופה של קוצים שרופים באש. אלוהים! אם ישו רצה כה מאוד להיות אוהב על ידינו, עד כמה קל לנו להידלק מאהבתו אם נשתדל פעילה להתמות לעצמנו!

תפילת הודיה לאחר כל שעה קדושה בגת שמואל

קורבן והודיה