שעות ה-24 של הייסורים של אדוננו ישוע המשיח

24 שעות התשוקה המרה של אדוננו ישוע המשיח מאת לואיזה פיקרטה, הבת הקטנה של הרצון האלוהי

† השעה העשרים וארבעה
מ-4 עד 5 אחר הצהריים †

קבורתו של ישו. צער מר מאד של מרים

הכנה לפני כל שעה

ישו שלי! הראשונה שתקח אותך על ברכיה לאחר הורדתך מהצלב היא אימך המרירה. בראשה המנוחת ראשך הנדקר בקוצים. אם חסודה, אל תראה בזלזול את הסבלה לי לצאת לדרך עם כבודו של ישו האהוב עלי!

כן, זה נכון, אתה עולה עלי באהבה וברחמים כדי לגעת בישו. אך אני אשתדל לשקף אותך במידה המושלמת ביותר כדי לזכות ברצונו בכל דבר.

עם ידיך וידיים, נמשוך את הקוצים שסובבות את ראשו הנערץ. עם תפילתך, שהנחתה בתום ענוה ותמימות לב, אני רוצה להתאחד עם התפילה שלי.

אם שמימית, כבר מתכוננת לרחוץ בעזרת ידיך את הדם מעיניו שהעניקו אור לרוח העולם כולו, אך עתה חושך ודעוך. אם, ביחד איתך, רוצה לכפר על כל החטאים שבאדם נגרמו מתאוה העין.

אמא הקדושה, רואה אותך מתבוננת בפני ישו המרטיר שלך בדמעות ובכאב. מאחד את כואבי ואת דמעתי עם אלהיך. ננקה יחדיו את פניו הקדושים ביותר מזימה. נאבדנה את הפנים מלאות הכבוד האלוהי, שמהם מתרגשות השמים והארץ, אבל עכשיו אין להן סימן לחיים.

אמא, נקדיש יחדיו את פיה הקדושים האלוהיים שלו, שהשמיעו לבבות רבים עם קולו המלאודי של דבריו. אמה, דבקי שפתיך בשפיותיו החלשות והדמויות של בנך, שאותו מוות סגר לנצח.

אמא, ננשק גם את הידיים היוצרות שהעלו לנו נסים רבים, את הידיים הנדקרות שברור כעת קרים ומצויים בריגור מורטיס. נחתום את גורל כל נשמות באלה הפצעים הקדושים. ישוע ימצא אותם מחדש בתחיית המתים, ואחרי שהסגרתם בחלקיו, לא תאבד עוד נפש. אמא, נקדיש יחדיו את הסטיגמטות העמוקות בשמם של כל האנשים ולכל האנשים.

אמה שמים, כבר מתכוננת לנשק את רגליו של ישו העני שלך. איך הם מרגיעים סטיגמטותיהם! המסמרים קרעו חלק מהבשר והעור, ומשקל הגוף הקדוש הרחיב אותם. נקדיש יחדיו את הסטיגמטות ואנוס אותן בעצלות העמוקה ביותר. נחתום בכל צעדי החוטאים בהם, כך שבעוד הם הולכים ירגישו ישוע הלוך לצדם, ויעזבו עוד לעולם לא לחרוף אותו.

רואה, אמא הצערונית, כיצד תבוננת בליבו שנפצע על ידי החנית. הוי סגור אותי וקברני בו. אם תשמור את לבי וחיי כך, אזי אשאר מסתתר בו לעולם. תן לי את אהבתך, אמא, לאהוב ישוע, תן לי את לבך כדי שתוכל להתפלל לכל האנשים, לסבול ולכפר על כל העוולה שנגרמה לליבו הזה.

אל תשתכח אמא, כי כפי שאתה מסגירה את ישועי לקבר, גם אנוכי רוצה להיות קבור עמו בידיך, כדי שתוכל לעלות עםו ביום אחד ולהתאחד עם כל מה שהוא.

עכשיו אני גם רוצה לשלם לך, אם האמור ביותר, את התרומה של אהבתי הבנאלית. אנחנו צרים עליך מאוד. אם היה ניתן, הייתי מאחד כל הפעם, כל הרצון, כל החיים הנפשיים והרכיב אותן לרגליך כראיה להשתתפותי בצערך ואהבתך. אני מרגיש רחמים לך בגלל הכאב העצום שסבלת כאשר ראית את ישוע: מת, מכונף קוצים, נקרע מהמכות והציפורים; כשראיתה עיניים שלא צפו בך יותר, אזניים שלא השמיעו את קולך יותר, פיות שאין מדברות לך עוד, ידיים שלא ברכו אותך ורגליים שלא הלכו אחריך. אם היה ניתן, הייתי נתן לך את לב ישוע שלך, מלא אהבה. הייתי נתנה לו כדי להראות לך את רחמי, כפי שהזכיתה בו, ולנחות אותך במרירות הקיצונית של צערך.

"אוי! מה יקרים נשמות לי! הם עלו לי חיי בני, שגם הוא אלוהים. ואני, אמו ומשתתפת בגאולת האנושות, נותנת לך את הנשמות כירושה, הַצְּלָב הקדוש."

אם צערונית! אתה כבר מתכונן לעשות את הזבח האחרון ולקבור את בנך האלוהי. מוקדש לחלוטין לרצונו של השמים, אתה נותנת לו ליווי אחרון ומניח אותו בקבר בידיך. כאשר מניחים את הגוף בקבר, אומר להוודע ואנחנו נשקת אותו בפעם האחרונה, אתה מושפלת מכאב שגורם ללבך לרצות להתפרץ. אהבה וכאב קושרים אותך לגופה ללא חיים, ושנייה גדולים כמו אם רצו לכבות את להב החיים שלך כזה של בנך.

אֵם רַחְמָנָה! אֵיךְ תּוּכַל לְהִתְגּבר בּלי בנך, שׁהָיָה כּולּךְ וְחוֹק הַחַיּים? אֲבָל זֶה עֵצַת רוּחַ הָעוֹלָם. עליך לְהִתְגּבר בּשׁני כּוחות נִכְפּיים: אהבה וְרוּחַ הָאֱלוֹהִים. האהבה מַצְמֶדֵךְ לַקּבּרה וְרוֹצה לְמנוע את ההפרדה, רוּחַ הָאֱלוֹהִים נִגְשׁתָה בּוֹ וּמְדַרְשׁה זֶבַח. אֵם מְצוּקָה! מה לַעֲשׂות? כּמה אֲנִי חוֹסֶה עָלַיךְ. מַלאכִים, בּואו וְנוֹשׁאוּ אוֹתָךְ מֵאֱמֻרֵי גּוּף יֵשׁוּעַ הַקּפּוּא לַמוּת, אַל תּהְיוּ כּן שׂגּורָה.

אֲבָל הוי נִפְלא! בּעודךְ מְכֻוּיָה עִם יֵשׁוּעַ, אני שׁומע קוֹלוֹתֶיךָ, רַגּזוֹת וּמְפֻרּקוֹת בּאנחות, מְדַבּרות:

"בני הַיּקר! עוד נוֹשׁאר לִי תּנוּחָה אַחת שׂגּרָת מְקַלּלת חוליו: אני יוכלה לִבְכּות עַל פּצעוֹת קדושתו וּלְהִשׁתּחֲווֹת אוֹתָם. עתה גּמור הַנּיחום הזּה מֵאִיתי. רוּחַ הָאֱלוֹהִים צִוְּתוֹ, וְאני נֶאֱסֶף לָךְ. אֲבָל דּעי בּנִי שׁכּול אַחַת מֵהֶם: הוּרְדתי כּוחִי וְלוֹא אוּכַל. מַחשָׂבַת הַפּרדָה מִמךּ דּוֹחֵק אֶת רוּחוֹתִי. נְשׁימת הַחַיּים נִמְלֲכָה בּי. אוי לִי, תּן שׂגּור אֶצְלוֹתךְ וְאוֹסֵף חַיּיךְ, ייסוריםֶיךָ, מַעֲשׂים רוּחָנִים כּל הַדּברים שׁאַתּה לִי. רק תּמורַת חַיּים בּינינוּ תְנוּן אוֹתוֹתִי כּוח לָעֲשׂוֹת זֶבַח הַפּרדה מֵאִיתךְ."

אֵם צרורה! אַתּ רוֹכֶסֶת כּבר ראשׁךְ לְרוֹאשׁ יֵשׁוּעַ, נושקָה וּמְגַבּלִית מַחְשׂבותֶיךָ בּמחשׁבוֹת יֵשׁוּעַ. הוי כּמה תּרצה לְנפּוח נִשׁמתךְ בוֹ, שׁלּמּה חַיּים בּחַיּים!

אמא צערונית! רואה אני אתך נושקת את העיניים הכבויות של ישו. כמה סבלות לך כי הן לא מבטות אליך עוד! או, כמה פעמים עיני האלוהיות האלה, כשהן הביטו אליך, הובילו אותך לשמחות הגן עדן והעירו חיים מתוך מוות!¹ אבל עתה שאינם נותנות לך מבט, אתה חושבת שאתה חייבת למת. אתה מטביעה את העיניים שלך בעיניו ולקוחת את עיניו, דמעותיו והכאב המר שהראות על כך הרבה ביזוי, התעללות וכבוד פחות מהמצרים גרמו לו. אמא נדקרת בכאב! אתה קוראת וקוראת לישו ומדברת:

"בני, האם אפשר שאתה לא משמע לי, שאני באתי במהירות על כל רמז שקיבלתי ממך? אני קוראת אליך בדמעות ואתה לא משמע לי? או, האהבה שנשענת חזק גורמת לעינוי גדול יותר מאשר טיראן אכזר. אתה היה לי יותר ממחייתי עצמי. איך יכולתי להמשיך בחיים עם כאב זה? לכן אני עוזבת את שמיעתי בשמיעה שלך וטוענת לעצמי מה שאשיותיך היו צריכות לשמע בענייתך. רק סבלותיך וסכנותיך יכולים לתת לי חיים."

בזמן שאתה מדברת כך, אימי, הכאב שאתה מרגישה בליבך גדול מאוד עד שהקולה שלך נופל ואתה נשארת ללא תנועה. אמי הענייה, האם הרבה רחמים עליך! מה מוות קשה אתה חייבת לסבל פעמיים ופעם אחרת!

אמא צערונית! רצון האלוהי מתגשם ומניע אותך. אבל שוב, אתה מבטת אל פני המת והצועק:

"בני היקר שלי, כמה נחרב אתה! אם לא היה אהבה מודיעה לי שאתה בני, חיי, הכל שלי, לא הכרתיך עוד. יפך הטבעי נעלם, לחותיך הוורדים הפכו לחלים, האור והחן שהאירו מפניך היפה ומשכים את כל מי שראה אותך, הפכו לדממה של מוות. בני היקר, כמה נכה אתה! מה עבודה אימתנית ביצעו החוטאים על גפיים הקדושים! איך תאוימה אם שאלתך, שאינה נפרדת ממך, לחדש את יופיך הקודם! רוצה להטמין פניי בפניך ולקבל אותך בחזרה, גם המכות על הלחיים, הטומאות, התעללויות והכל שסבלה פניך הקדושים ביותר. בני, אם אתה רוצה שתישאר חי, תן לי את ייסוריך, אחרת אמות."

כאבך, אמא, גדולה עד כדי סיכון להכריע אותך. היא גוזלת ממך את דיבורך. אתה מושמד כאשר עומד לפני הגופה של בניך. כמה אנחנו רואים בחסד עליך! מאלפי השמים, באו והרימו אמי! סבלתה בלי גבול, מיי המרות שוטפים אותה, ואכן הם רוצים לקבור אותה בגליםיהם כך שאין לה עוד חיים. רק רצון האלוהי שביר את הגלים ונותן לך חיוניות חדשה.

שוב נשקת את שפתיו של בניך המת, מרגיש את המרירות של המהולל שהטעם בו שפתות ישו, ובוכה תעזבי:

בני, תן לאם שלך מילה אחת עוד! האם אפשר שברגע זה היא כבר לא שומעת את קולך? כל המילים שאמרת לי בחיים היו חצים שהכאיבו לבי בצער ואהבה. אבל עכשיו שכולנו רואים אותך מת, החצים האלה מתחילים לנוע וגרמים לי למת עוד ועוד, כאילו הם רוצים לאמר:

'לא תשמע יותר את בנך, לא תשמע עוד את הקול המתוק של קולו, את המוזיקליות של דבר בוראו שגן עדן ללביך בכל פעם שהדבר אותו.

עכשיו גני העדן אבד והוא נשאר לי רק מרירות הצער. הוי בני! אני רוצה לתת לך את לשוני לחיות את לשונך, שתתנחם על מה סבלת בשאתך הארוכה ומרור החולץ; שתלמד אותי איזו מעשי כפרה ביצעת, איזו תפילות עשת. אם אשמע את קולך בתפילתי ובמעשיו של תשובה, אז צערי יהיה נושא יותר ואם יקרה לי לחיות בסבלותיך."

אמי הצוערת! עכשיו רואה שאתה במהירות, כי אלה סביבך רוצים לסגור את הקבר. פעם נוספת לוקחת בידיים של ישו באחוזתך, דוחק אותן אל לביך ומעשה פצעיהם והצער שהם עברו לשלך. אז תסתכל על הרגליים של ישו, תחשוב את הפצעים האכזריים שנגרמו מהמסמרים, ותהפוך את הפצעים האלה, אפילו רגליישם, לכאורה לך, כדי לעקוב אחר החוטאים ברגליו של ישו ולצלול אותם מגיהנום.

אמא מודאגת! עכשיו רואה אותך נפרדת מהלב הדוקר של ישו. כאן אתה מתעכב. זה המכה האחרונה שילבבה של אימך תקבל. בעוד שהוא רוצה לקפוץ מחזהו בגלל העצמה של האהבה והכאב, הוא מרגיש צורך לעשות את הלב הקדוש ביותר של ישועך שלו ולעבור עם זה את אהבתו שנדחתה על ידי כך הרבה אנשים, תשוקותיו החריפות שאין להן תגובה בלתי-נאמנות האדם, כואבו וחדירתו. אתה רואה את הפציעה העמוקה והרחבה בליבו והופך שפתיך אל הדם הזורם ממנו. כאילו קבלת חיים ממנו, עכשיו מרגישת הכוח בתוך אותך עבור ההפרדה הכואבת. לאחר שהחבקת את ישועך פעם נוספת, מאפשרת לאבן גדולה לסגור את הקבר.

אבל אנא, אימי, בבכי, אל תניח לישו להיסתר ממנו רגע אחד עוד. המתן עד שאני סוגר אותי בישוע, לקחת חייו לתוך. האם לא יכולת לחיות ללא ישו, אתה, הנקייה, הקדושה, מלאה חסדים, ואפילו פחות אני, החולשה, המיסר עצמו, תהום של חטאות. אוי לי אם אימי, אל תעזבי אותי לבד! קח אותי עמך, אך תחילה ריק אותי מאת עצמי כך שאוכל לשמור על ישו לחלוטין בתוכי, כמו שאת לקחת אותו לתוך עצמך. נטלי את משרתך כאמא, שהעניק לך ישוע בצלב. תן לעוני הקיצונית לפצח בחזה האימה שלך. סגור אותי לחלוטין בישו וסגר ישו לחלוטין בתוכי.

סגור בעיני תפילות על ישו, כך שאף מחשבה אחרת לא תחדר אלי. נעול את עיניו של ישו באותן שלי, כדי שלא ימלט שוב ממבטי; שמיעתו בשמי, כדי שתמיד אשמע אותו ואקיים את רצונו הקדוש בכל דבר; פניו בפני, כך שאם אראה לפניו, מופרים מאהבתו אלי, אז אחוס עליו ואשלם. לשונו בלשוני, כך שאוכל לדבר, להתפלל וללמד עם לשון ישו. נעול את ידיו בידיים שלי, כדי שכל תנועה שאעשה וכל מעשה שעושה יהיה חי מהמעשים והתנועות של ישו; רגליו ברגלי, כך שכל צעד שאעשה יביא חיים, כוח וישועה לכל האנושות.

שמור גם את ליבו בלבי ואפשר לי לחיות מאהבתו, מתאוותיו הקודש וסבלותו. קח את היד הימנית הקפואה של ישו שלך, תן לי ברכה אחרונה עם אותה יד ורק אז התר לשלוח גופו לקבר. הקבר נסגר.

אתה מתחיל ללכת, אבל עומדת כעצם מאבן כדי להיפרד במבט אחד האחרון. אם, דוקרת בצער, עםך גם אנוכי מודה לישו. בוכה, סובל אתכם ואני משתתף בחרפותה המרה שלך. רוצה לעמוד לצידך להציע לך מילה נחמה ומבט חסד בכל אנחה כואבת שיצא מחזהיך. רוצה לייבש כל דמעותיך, וכשראיתי שכוחך עוזב אותך, אחזיק אותך בזרועותי.

עכשיו, עם כח על-אנושי, אתה מתנתק מקבר בנו ושוב לירושלים בדרך אותה באת. אבל לא עברה עוד דקה אחת עד שאתה רץ אל הצלב שעליו סבל ומת ישו tanto. אתה חובק אותו, וכשראיתו עדיין אדום מדם, כל הכאב שהספיק לישוע עליו מחודש בלבך. כי לא יכולת עוד להחזיק בסבלך, צוחקת בקול רעשה:

"אוי צלב, למה הייתה כל כך אכזרית לבן? בכל דבר לא חסת עליו, ובכול תמיד הייתי קשה. לא נתתי לי, האם הנעצבת, לתת לו אף שטיפת מים כשחפץ לשתות, ורק חומץ וגלגלת ניתנו לפיה הצמאה שלו. אוי ליבי, דוקר בצער, מתגעגע! כמה אהבתי להמיר את לבי למזון רפואתי כדי לרטב שפתיו ולשקות צמאו, אך לאחזתי יגון למדתי שכבר נדחתי. אוי צלב האכזרית אך הקודש, כי קדשת ואף אלוהים על ידי נגיעתו של בן! הפך את אכזריותך שבה טיפלת בו לרחמים לעניים המותרים. בעבור סבלותיו של בן שעברו עליך, תבקש רחמים וחוזק לכל העם הסובלים, שאף אחד לא יאבד בצלבניהם וצרותיהם.² אוי כמה קרובות נפשות לי! הן עלו לי חיי בן, שגם הוא אלוהים. ואני, אם ואמא-גואלת האנושות, נותנת לך את הנפשות בירושה, צלב הקודש! עכשיו אנו נשק לפני הפרידה."

אמא יקרה, כמה רחמים אני מרגיש לך! בכל צעד נתקלת בחוליות חדשות. כאשר הן גדלות ללא גבולות, גלייהן הופכים יותר ויותר מרירים, משטפים אותך, טובלים אותך בהם, וכל רגע חושבת שאתה חייבת למת. עתה הגעת אל המקום בו פגשת את ישו תחת העול הכבד של הצלב, מותש, נוזלי דם, עם כתר קוצים על ראשו, אשר כאשר נפלו על הצלב, החדירו עוד ועוד וגרמו לסבלו. כאן במקום זה, עיני ישו חיפשו את רחמיך כשפגשו בעיניים שלך. אך החיילים דחקוה אותו קדימה כדי לפרוק ממנו וממך את הנחת הרוח הזאת. הם הורידוהו ואת כל נפילה שפכה דם חדש. עדיין רואים, אמא, מקומות אלה מושטפים בדם, ומתגלגלת אל האדמה כדי לנשק את הקרקע שהדמם צבעה, שאני שומע אותך אומר: “מלאכי, באו ושמרו על הדם הזה, כך שלא יטרח אף טיפה תחת רגליים ותהיה חילולה!”

אמא צערונית! תן לי להגיש את ידי לך, כדי להרים אותך ולזכור כאבים אחרים שממתינים לך. איפה שהרגל שלך דורך, שם יש סימנים בדם וזיכרונות לסבלותיו של ישו. עתה מחשלת את צעדיך ומסגרת עצמך בחדר העליון. גם אנחנו נסגר עם אותך שם, כי הצנאקלי הוא הלב הקדוש של ישו. בלב זה, שבו גרות גם אתה, רוצים לעמוד לצידך בשעה זו של האבל הכבד ביותר, שכן לא יכולתי לנטוש אותך לבדך בסבל כזה.

אמא נטושה! גם אני ילדך שלא יכול לחיות בודד, שאינו רוצה לחיות בודד. קחי אותי אל חיקיך האימהיים, התגלי כאם, שכן צריכים לי הדרכה, עזרה וכוח. תביטי באביוני וישפכי לפחות דמעות אחת על פצעי.³ אם תראי אותי גם רק מפוזרים, אז לחצי אותי אל לבך האימהי וקראי את חייו של ישו בחזרה אלי.

אמא נטושה, כמה עמוק אני רוצה לרחם עליך, כי צערך בלתי ניתן לתיאור! רציתי להעביר את כל קיוםי לשונות, לקולות, כדי להודיע לך על סימפתיה. אך הוי, חסדי הוא ללא משמעות מול ייסורים כאלו. לכן אני פונה למלאכים, אקרא לאלוהות הקדושה השלמה ואנחנו להם לסובב אותך בהרמוניות גלגלותיהם, בשמחתם הגלגלית ובאופיים הגלגלי, להציג לך חסדם ולהקל על צערך הכבד; שיתקלו אתכם בזרועות האלוהים וישנו כל ייסוריך לאהבה.

אמא נטושה, עתה עוד בקשה אחת מטעם כל האנושות ולמען הסבל שהסבלת, במיוחד בבדידותה המרירה: עזרי בשעת מותי, כאשר נשמתי הענייה, בודדה, נעזבה על ידי כולם ומצוקה מאלף פחדים ואנגסטיות. אז באו ותגמלו לי את החברה ששרתי לך תכופות בחיי. באו לעזרתי בשעה זו, עמדו לצידי והדפו את האוייב הרשע. רחצו את נשמתי בדמעותיך, כיסו אותי בדם ישוע, לבושי בזכותיו, קישטוני בצעריו ובכל מעשי ויסוריו. תמחקו כל חטאי על ידי עוצמת סבלות המשיח וסבלי ואתמול לי לחסד מלא. כאשר אז אקח את נשימתי האחרונה, לפתו אותי בזרועותיך, קחו תחת מנטרלתך המגנת, הסתרני ממבט האוייב הרשע, נושא אותי במהרה לשמים ושים אותי בזרועות ישוע. הייתי מסכים עם זה, אימי?

אנחנו גם מבקשים מאתך לתגמל את החברה ששרתי לך היום לכל אלה שנמצאים במצב של מוות. התגלו כאם כלפיהם, כי הם בסכנה וצריכים עזרה גדולה. הוי, אל תסרב לאף אחד אהבת האם והטיפול!

מילה אחרונה של פרידה: כאשר אני עוזב אותך, מבקש ממך לסגור אותי בליבו הקדוש של ישוע. כשאנחנו נושא את ידיך האימהיות, תן לי ברכתך. אמין.

מרי עם הילד כה מתוק, תן לנו כל ברכה!

השתקפויות ומעשיות

על ידי סנט פר. אניבלה די פראנצ'יה

אחרי מותו, רצה ישו להיפגע בחנית מאהבתנו. ואם אנו—האם נותנים לעצמנו להיות מפוגעים בכל דבר על ידי אהבת ישו; או האם יותר נותנים לעצמנו להיות מפוגעים באהבה של הבריות, בתענוגים ובקשר לנסיכי? גם קור רוחני וחושך ומוסרות, הן פנימיים והן חיצוניים, הם פגיעות שהאדון עושה לנפש. אם לא נלקח אותם מידיו של אלוהים, אנחנו מפצעים את עצמנו, ופצעינו מגבירים תאוות, חלשות, גאווה—in a word, כל הרוע. מאידך, אם ניקח אותן כפגיעות שנגרמות על ידי ישו, הוא ישים באלה פצעי אהבתו, וירטואיו ואת דמותו, שיגדילו את זכויותינו לקיסוסים שלו, לחיבוקים וכל התחבולות של אהבה אלוהית. הפגיעות האלו יהיו קולות רצופים שיקראו לו ויכריחו אותו לגור עמנו תמיד.

אוי ישועי, יהא חניתך מגן שמגן עלי מפגיעות הבריות.

ישו מאפשר לעצמו להוריד מהצלב לזרועות אימנו. ואם אנחנו—האם נמסר את כל פחדינו, ספקותינו ודאגתנו בידי אמא? ישו מנוח על חיקה של אם אלוהית שלו. ואם אנחנו מאפשרים לישו לנוח בכך שמגרשים את פחדינו וההתרגשות שלנו?

¹ כשמריה, שנדהמה מכאב, נראתה קרובה למוות, מבט מבן שלה נתן לה כח לחיות שוב.

² בקשה זו מצדיקה כי חלק מהאנשים כופרים באלוהים בצלב וסבל, יאבדו תקווה ויקחו את חייהם.

³ פצעי הגוף ופצעי הנשמה, כי הארמיתה נטמנת במיטתה החולה במשך עשרות שנים ושתפה בעוניו של המושיע כמעט שישים שנה.

קורבן ותודה