המשך החזון
מהכאבים הסודיים של אדוני ישו המשיח
(מרקוס): (הגבירה הופיעה, 'חלון גדול' נפתח שוב, התמונות חזרו, וכשכל זה קרה, היא אמרה לי:)
(הגבירה)" - אחרי שהם "כתרו" את ישו, הם מכו אותו בפניו, הכו והרקעו. צחוקם השטני והשמחה הרגו אותו לפני הזמן. הם אמרו:
(החיילים והפרושים) "שלום לך מלך היהודים! איפה נושאיך? האם נושאיך נאמנים כל כך אליו? הו, המלך של יהודים ימות? כן, הוא ישמוט!!"
(הגבירה)" - הם צחקו, הכו אותו והכוהו יותר בראש. הם זרקו על גבו שלו חלוקת ארגמן בדרך מלכותית. ישו כבר היה מופתע מכך הרבה מקלות וכאבים רבים. הדם שזרם מהקורונה של הקוצים דבק בעיניו, ומנע ממנו לראות כלום. פילטוס אמר להם להובילו החוץ. הוא צעק:
(פונטיוס פילאטוס) "- הנה האיש!" כולם צעקו:
(ההמון של הפרושים) "- צלבו אותו!!!" צלבו אותו!
...זה היה בדיוק ברגע זה שהגעתי, הובאתי על ידי יוחנן, מרים המגדלית ואחרות נשים, אף שראיתי את כל מה שקרה לו בלילה ובבוקר, דרך החזונות שהוענקו לי מהעליון.
ראיתי את בני הורשע. איזו צער להוא, לראות את ההמון המושלם בקשה על מותו! לב הפרטי שלי 'רעד' מכאב גדול שכמעט אף אחד לא יכול להרגיש, לדעת או לחקור אותו.
פילטוס רחץ את ידיו, אמר שהוא חף מדם ישו. הם הביאו לו את הצלב. הם שמו על כתפו וצעקו אליו לקחת אותו.
הוא כמעט ולא יכול היה לראות את הדרך. זה לא היה קורה, כמו שחושבים רבים, אלא צלב שלם. ישו היה עבורם הפושע 'הנחשק' ביותר בכל האזור, אז מאז שהצליחו לעצור אותו, הם שמו עליו כל השנאה האפשרית. הם נתנו לו צלב שלם.
כל העם היה צועק לאורך הדרך. הם זרקו אבנים אליו על רגליהם.
האבק נדבק בדם שזרם מהכתר הקוצי', והוא מנע ממנו לחלוטין לראות את הנתיב. הוא נפל שלוש פעמים. בכל פעם שנפל, הם הכו וזרקו אבנים על רגליו. מכות אלה הטביעו עוד יותר את הציפורים עמוק בתוך הרגלים של ישו. לא היה לו עוד ממשלה, אז הוא כבר לא יכול היה ללכת יותר.
איש בשם קירניאוס הופיע, והחיילים, מפחד שהמשיח ימות בדרך, אילצוהו לשאת את הצלב מאחורי ישו. רניתי לפגוש את בני וחתתי לו באותו נקודה בדרך עם יוחנן, מרים המגדלית ואחותי, מרי קלופאס.
התהלוכה הדמית התקרבה: ללא מילים. העיניים דיברו. הלב דיבר. הוא צפה אלי בעומק עיניו, וללב דיבר:
"- אימי!" ואני, בהשראה של כאב ואהבה, אמרתי לו:
"- בני.
החיילים דחפו אותו ללכת מהר יותר. העם דחקו בו מצד אחד לשני עם הצלב. זה גרם לי צער מוות, ללא ידיעת מה לעשות.
הקרבתנו את לבבנו השמימי המאוחד, פצוע ודרוך, לכאב! לא תהיה עוד קרבן על פני האדמה, יכול לפעול (לספק, לתקן, לספוק משפט אלוהי) את גאולהו (גאולה של האנושות) עם אלוהים.*
*(המשמעות של מה שאמרה גברתנו כאן: אין קרבן אחר יכול להיות שווה לה ולישו).
אישה, ורווניקה, עברה בין החיילים באומץ ליבים והרטיבה את פני ישו. ישו השאיר על המיגדל את פניה מודפסת. הוא הראה לכל אחד את המגבלה עם הפנים המודפסות כדי שיאמינו, אך עם דחיפה מהחיילים, היא נפלתה לקרקע. והתהלוכה 'הדמית' ממשיכה להתקדם.
מריה מגדלית סייעה לוורוניקה לקום. אמרתי לה:
"ברוך אתה בתי על עדותך בין הזאבים הרעבים! אלוהים יתן לך חיים נצחיים!"
רבים מהנשים בכו על סבלה. ראיתי את בני נפל תחת הצלב בפעם השנייה. הנשים רצו לעזור לו, אך החיילים עצרו אותם. ישוע פנה אליהן ואמר:
(אדוני ישוע המשיח)"-בנות ירושלים. לא תבכו עלי. אלא בכו עליכן ועל ילדיכן, כי אם כך הדבר עם הצדיק והקודש, מה יקרה לחוטאים?"
אם אני, שפורענית ביותר, מטופלת ככה, מה סוף נורא לא יחזיקו החטאים?
נפלת פעם שלישית. דמעותי זרמו וזרמו. הן הפכו לדמעות דמיות, שאסרתיהן עם צעיפי.
כשהגיעו לפסגת הגולגולה, הם הצליבו את שני הגנבים. הם קרעו את כותנת ישוע באלימות.
האם אי פעם נלקח ממך תיקון פתאום מפצעיך לאחר שהדבקת בהם? אז יכול להבין מה היה על ישוע בני לראות בגדיו קרועים מידו, דבוקים בשר פגומו ופצעי. החיילים אמרו זה לזה:
(חיילים) "-נשאיר אותו ערום כך שכל אחד יוכל לראות אותו!"
כשהייתי שומעת זאת, רצתי וניתנתי לו את צעיפי הקנדידו, כדי שהערותך תסתר. עם זאת, רואים את אבלתי, הם הבינו באופן מוזר את גשתי וחרדתי, ולא לקחו לגמרי בגדי, והשאירו אותם שישוע לבש תחת כותנתו.
החלו לצלבן. הם דחפו את ישוע ופרשו אותו על הצלב. עם אכזריות רבה פשטו את ידיו ואת רגליו, ובמקבלים חזקים הכו בו בידיהם ורגליהם.
דם זרם ללא הפסקה. באותו הזמן, לבי הצערוני והטהרני חש את אותו כואבים שבורים אותו, דורסים אותו ומכאיבים אותו. צלוב על הצלב, הם הכו בו, היכו ובעטו בגופו.
החלו להרים את הצלב עם חבלים קשורים אליו. הם תלו את הצלב והטיחו אותו בחור מוכן. שמעתי את הקרע החזק של הצלב לקרקע, שהעביר לו 'רטוט' חזק מכאבים.
ממצוקת הצלב, הוא צפה בכל ההמון שצבר בגולגותא. אף אחד לא בא לנחם, רק לשפוט, להרשיע. החיילים והפרושים אמרו זה לזה, ואז הם צעקו, מנסים את ישוע:
(חיילים ופרושים)"-אתה שצילת אחרים, הצילו עצמך ונאמן. רד מהצלב!" כולם צחקו. ישוע התרומם ממצוקת הצלב:
(אדוננו ישוע המשיח)"-אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים!
נכנסנו לרגלי הצלב, כמו משפחתו של הגוסס... אחד מהפורעי גם חילל את ישוע, אמר:
(הפושע הרשע) "- האם אתה המשיח? אך האחר, דימס, ראה את סבלנותו של ישוע בסבולת כה רבים מהחרפות, בתפילה למען אויביו. הוא ראה את חייו שלו שהובלו בלי אלוהים, והוא חשב:
"- האיש הזה שגם סולח לאויביו, שסובל כל זה, הוא בן אלוהים!
דימס צפה בי לרגלי הצלב והתרעם, בבקשה ממני להשיג לו מחילה מבני. צפתי לבני, ובקשתי ממנו לסלוח לו. אז ענה דימס לפושע האחר:
(הגנב הטוב - קדוש דימס) "אתה, כשאתה על סף המוות, לא תירא אלוהים? אנחנו סופגים מכיוון שאנו ראויים לכך, אבל ישוע לא עשה שום דבר רע" ופותח אל בני, אמר:
(הגנב הטוב - קדוש דימס) "אדוני, זכרני כשאתה בממלכתך! ישוע ענה לו:
(אדוננו ישו המשיח)"- אמנם, אמן, אומר לך היום תהיה עםי בגן עדן!". חושך עצום כיסה את הארץ, עד שעת מות ישוע. מדי פעם פגעה ברק וברקים.
ישוע ראה אותי לרגלי הצלב. הוא צפה אלי ואמר: "אני זה שהראיתי לי:
(אדוננו ישו המשיח)"- אישה, הנה בנך! ומיד אמר ליהודה:
(אדוננו ישו המשיח)"- הנה אםך".
...מאז הרגע הזה, הפכתי לאם לכל האנשים. הדַּם שזרם מגופו הקודש שלו חיבר את דמעות דמי שהטיפתי על אדמת הגולגולטא העפרונית.
באותו רגע, כְּאוֹד יָגוֹן הַיָּמִים שפקדו עלי, לא יכול אף מוח אנוש או מלכתי לחקור.
באותה השעה גם, הצלבים של כל הנשמות העתידיות נראו לי על ידי הגבוה ביותר, וכמה תוכחתי האימהית עםהם יעזרו להם להיענות גם הם, באיחוד עם ישועי.
ממנע, אני חייבת להיות עם כל החולים וההולכים לעולם הבא, כדי לסייע להם לסבול ולמות, כמו גרעין חיטה שנפל לאדמה, כך שרבות הנשמות יקומו ויתפוסו.
הילדים שלי, הרגישו את נוכחותה המתוקה לצידי הצלבים שלכם, והניחו לבי!
(הערה - מרקוס): (באחד המומנטים, ראיתי את אדוני מדבר בקול גדול:)
"אֵלִּי, אֵלִּי, לָמָה עַזְבְתָנִי?" (אלוהים שלי, אלוהים שלי, למה עזבתני?) אז החלו הפרושים לצעוק בזעם גדול יותר. אחר כך אמר אדוני:
"אני צמא!" חייל לקח ספוג, טבל אותו בחומץ, השמישו על קצה חנית ונתן לו לטעת. אז הוא צעק לישוע:
"- הכל הושלם... אבי, אל ידיך מסר רוחי!" גם ישוע נתן קול חזק ואמר:
"- אם!!" ואז נשף. הוא נטש עצמו למשקל גופו, מאפשר לראשו לנפול על חזהו.
רעידת אדמה גדולה שובר את ההרים ומחליטה את הארץ. ברקים ורגעים רומסים. יד מסתורית קורסת את הפרוכת של המקדש. הקנטוריון צועק:
(הקנטוריון) "- זה היה באמת בן אלוהים!"
הפרושיים רצו שישברו את רגליהם מיד, כדי להוריד מהצלב כי השבת כבר הגיעה. הם גם ראו את האותות שהופיעו במותו של ישוע, אך לבם היו קשיחים, עיוורים וקשים עד שלא היה דבר אחר שיפעל עליהם. הם צפו בגוף המת של ישוע עם איפוק וקרירות מוחלטת.
החיילים הלכו ושברו את רגליהן של הגנבים, שמתו במהירה. כשראו את ישוע מת, הם דקרו בצידו כדי לבדוק אם הוא באמת מת, או רק התעלף. דם ומים זרמו מפצעתו.
ניקודמוס ויוסף מארימטיאה הגיעו עם החדשות שהם קיבלו רשות מפילטוס לרדת ולקבור את בן אלוהים מהצלב. הוא התבונן בגברת הקדושה, דוקרת ונשלפת לתוך צער. גברתנו אומרת:)
(גברתנו)"-אוי, לבי נקרע מכך כואב, ולא היה לי עוד כח אף לקרוא. מלאך ה' שירד לגן הזיתים לנחם את בני האלוהים בצערו, ירד באותה רגע כדי לנחם אותי, אחרת אני מתה.
הם ירדו בזרועות ישו, ואז שחררו את רגליו אלוהיות, והניחו אותו באטיות במקומה של אם.
אני אמא הרחמים! בכאב בלתי ניתן לתיאור קיבלתי את אלוקי על ברכאי! הקרבתי שפתותי אל ידיך הקדושים ביותר! ראשו הנקוב! רגליים דולקות בדם.
הוי, כל העברים כאן, תביטו ותראו אם יש כאב גדול יותר מכאבי?
יוסף מארימטיה, ניקודמוס, מרים המגדלית והנשים האחרות השתילו את ישו בסירה, ואני, טבועה באקסטזה של כאב גדול, לא יכלתי לקרא.
השתינו אותו בקבר יוסף מארימטיה. הגברים גלגלו אבן גדולה. אחר כך חזרתנו לירושלים, וכך בילינו את כל הלילה בתפילה ובאבל, כמו בשבת.
בני, תבילו שעות אלה לפני התחייה בתפילה עמוקה.
תפללו. העולם הזה השחת, מת וטמון בחטא, חייב לקום מחדש. תפללו איתי בעד העולם! תפללו על החוטאים!
גליתי לך, בני, את ים הצרות שישו ואני סובלים ומעניקים עבור גאולת האנושות.
התפלו! התפלו! הפכו! חטאו על חטאותיכם! לכן, ילדי יקרים, מאוחדים איתי, אם הצרות, עזרו לי להטריד את העולם החוטא הזה לאווז של שלום.
אני, מלכת השלום, גיליתי לך 'מעט יותר' מסבלות בני, כך שכולם ירגישו עד כמה האהבה של אלוהים הגיעה לאנושות.
תתפו בצער אימי הגדול על ידי ראיית אלפי ילדי שמשיכים לדחות את האהבה של אלוהים, ולכן צריכים התפלה. תפלו הרבה! תפלו הרבה!
היום, ביום הצער הגדול שלי, אברכך בשם האב, הבן והרוח הקדושה.
(הערה - מרקוס): (מכל מה שגלו לי, לא יכולתי לתאר אף חלק קטן. עם זאת, כפי שנאמר לי, דיווחתי על כל מה שאפשרי, גם אם אומר שהרושם וההשפעות שהופקו בנשמתי, מרגיש אותם עד היום הזה.
זה כאילו הנשמה, המוח וגוף עברו 'כח' שמעל על טבעי במידה עצומה, מגיע אף לעומקים הפנימיים שלי, מאפס את כוחותי, משאיר אותי מבוהל, בלתי יכול לחזור על מה ראיתי ברחבותו שאני רוצה.
לכן אומר כי מכל מה שכתבתי כאן, יש לי הרבה יותר לדווח, אשר עשוי להיות מאוחר יותר, בפעם אחרת, אם כך תירצה גבירתנו)